"אני קוראת למה שקרה לי נכות. אני יכולה לבחור למות או לחיות עם הנכות הזאת. יש הרבה דברים שלא חזרתי לעשות לאחר מותם כמו לשיר או לרקוד, אני פשוט לא מסוגלת. פעם היה לי גם מן צחוק מתגלגל שכזה, קראו לו סטרטר מקולקל. היום אני כבר לא מתגלגלת מצחוק, בעיקר מחייכת". אומרת השבוע עדי רייטר. 

ב-21 למרץ, יום שישי הבא, תיערך "צעדה יבנה" אשר מוקדשת להנצחתם של רוני ויריב רייטר, בעלה ובנה של עדי שמתו בהפרש של שלושה חודשים זה מזה, לפני 25 שנים.

"תראי, אני לא יכולה להגיד שלא קרו לי דברים טובים, יש גם קטעים יפים ונעימים אבל כל קטע כזה הוא יותר קשה. כי בכל מקום כזה החסר הוא הרבה יותר גדול, לחלוק איתם את זה, לספר להם והם לא פה".

שנת 1989 הייתה שנה רווית אבל וצער למשפחת רייטר וליבנה כולה. יריב (18.5) בנם של רוני ז"ל ועדי נהרג במקום כשהרכב בו נסע התנגש בעץ דקל. שלושה וחצי חודשים אחרי, היגון והאבל עדיין טריים והכאב קשה מנשוא, בעת סיור שערך לתלמידים במסגרת עבודתו כמדריך טיול, התמוטט רוני (45) ונפטר מדום לב.

"זו רעידת אדמה. נשארנו רק מירב ואני. הייתי צריכה להיות בשבילה. אם זה היה תלוי בי, בטח לא הייתי כאן. אבל היא איבדה אבא ואח".

היו כעסים על "איך הוא העז להשאיר אותי לבד"?

"היו כעסים. היום אני מדברת ממקום אחר כבר, אבל אני ממש זוכרת את הימים האלו, למרות שעברו 25 שנה, אני ממש זוכרת איך הודיעו לי על שניהם. אני כל יום שם, הזמן עמד מלכת כי מבחינתם הוא באמת עמד מלכת. הכעס שלי היה כי רוני לא הרגיש טוב. היו לו בעיות של לחץ דם ואבא שלו נפטר בגיל צעיר מבעיות לב ככה שהתורשה הייתה לא משהו. אני כל הזמן ביקשתי שיעשה בדיקות והוא דחה את זה כל הזמן. ביום ראשון של אותו שבוע הוא עשה טובה ולקח הפניה לבדיקה, ברביעי הוא כבר נפטר. הוא לא הספיק". יריב אהב לטייל

לרבים הייתה השערה שמותו היה משברון לב.

"תמיד אנשים אומרים דברים כאלו. אנחנו כמובן לא נדע לעולם. בימים ההם נפגעתי מזה, זה אולי טיפשי אבל חשבתי אז מה, אם לא מתתי אז פחות אהבתי? אני יודעת שבאותו זמן ששמעתי את זה כ"כ הרבה, זה הרגיז אותי, אז מה, לי לא איכפת כי אני חיה? חוץ מזה, לכולם יש מה להגיד. אני מאוד אוהבת טיפוח אז כשראו אותי מתלבשת או מתאפרת תהו איך היא מתלבשת ואיך היא יוצאת ואיך היא בכלל חיה??"

הרגשת שאת צריכה לחשבן?

"אנשים אמרו לי דברים בפנים. אישה מאוד מוערכת כאן בעיר שאלה אותי איך אני בכלל חיה. מה, אני צריכה להתנצל על כך? אני לא מאחלת לאף אחד לחיות כמו שאני חיה, מאז שזה קרה ונכון ששיקמתי את חיי ויש לי בן זוג, אבל זה מלווה אותך ברע ועוד יותר בטוב, אם זה בחגים, בימי הולדת, בנישואי בתי, בהולדת הנכדים שקרויים על שמם. בכל צעד".

בשבוע הבא, כאמור, תתקיים צעדת יבנה ה-27. בשתי הצעדות הראשונות הספיקו גם יריב ורוני ז"ל להשתתף. "צעדה לזכרם הייתה דבר מתבקש כי רוני היה יו"ר הצעדה כשהצעדה הייתה עוד תחת ניהול הפועל. מטיב לכת אמיתי. בתי מירב, אני לא יודעת אם זו צוואה לא כתובה, אך גם היא הייתה מדריכת טיולים ואוהבת לטייל. כשהגענו לכאן הייתה הצעדה הראשונה, שלושתם עשו אותה. אגב, כשרוני מת מירב אמרה לי שזה הכי מתאים לאבא למות שם בטבע, אבל למה בגיל 45? למה עכשיו? שלושה וחצי חודשים אחרי יריב שנהרג בגיל 18.5". יריב ומירב האחות הקטנה

טרם האסון, במשפחת רייטר המאושרת היו שני ילדים, יריב בן ה-18.5 ואחותו, מירב בת ה- 14.5.

"זו לא הייתה תקופה קלה שפתאום נותרנו רק שתינו. מירב הייתה מאוד מופנמת בנושא. שנים רבות היא לא הייתה מספרת את זה אפילו לאנשים, כשהייתה שומעת אותי מדברת על זה היא הייתה נוזפת בי על כך. היום היא קצת יותר נפתחה, יותר מספרת, כנראה שהשנים עושות משהו".

מירב כיום נשואה ואם לשני ילדים (בר,8 , גיל, 6) שמכירים ויודעים את סיפורם של סבם ודודם שלא הכירו מעולם.

"כשמירב הייתה בהריון הראשון היא צלצלה אלי ושאלה אם אני יושבת", משחזרת עדי, "סיפרה שהיו כרגע אצל הרופא ותאריך הלידה המשוער שלה הוא ב-14.2, יום התאונה של יריב. לא 13 או ה-12 רק 14. ניסיתי לעודד. אספתי את עצמי ואמרתי לה שזה יופי שיהיה ליריב המשך".

נכדתה של עדי, ברף הקרויה על שם סבה ודודה (ב' מיריב ור' מרוני) נולדה בסופו של דבר ב-11 לחודש ומאז אין המשפחה עורכת אזכרות סמוך ליום הולדתה המשמח. גיל, היא מספרת, אינו קרוי על שמם אך דומה עד מאוד לרוני. "מירב תמיד אומרת שהגנים לא מתו. גיל כ"כ דומה לרוני, ממש שתי טיפות מים".

לא קשה לך עם זה?

"לא, זה רק עושה טוב. הילדים האלו הם מבחינתי השדרוג של חיי. הנכדה הגדולה צוחקת שאני קוראת לה 'זכיתי', מרוב שאני אומרת להם שזכיתי. כשאני איתם אני שוכחת הכל".

בלתי נמנע הוא כמובן לשוחח על התאונה שגדעה את חייו של יריב, עדי לוקחת נשימה עמוקה ומנסה להירגע ופניה מספרות כמה זה קשה. "לילד אין תחליף. גם אם תלדי חמישה אחרים, זה לא יעזור".

ביום שלישי אחר הצהריים יצא יריב לעשות סיבוב במכוניתו של חבר שזה עתה קיבל את רישיונו. "להורים של החבר לא הייתה מכונית, אז דודו בא עם מכונית אמריקאית שלא נהגו בה אז כ"כ בארץ. הם נסעו למתנ"ח ובדרך חזרה, סמוך לביתנו, סמוך לרחוב השרון, הכביש מתעקל ובמקום לתת ברקס החבר נתן גז ונכנס בעץ דקל, שנפל עליהם. מעוצמת חבטת ראשו בשמשה ומההדף, המפרקת של יריב נשברה. לא הייתה עליו שריטה".

דקות ארוכות אח"כ עדי ורוני ששכב בבית חולה בדלקת ריאות, לא ידעו דבר. "חבר של יריב דפק בדלת ואמר לי 'טוב עדי עוד מעט יפנו את יריב'. אני אומרת לו מה קרה? על מה אתה מדבר? הוא קלט שאני לא מבינה על מה הוא מדבר, שאני בכלל בבית במקום לרוץ אליו, אז הוא אמר לי לא, רק יורד לו דם מהאף. אני הבנתי שקרה פה משהו, לא מפנים אף אחד עם דם מהאף. כמו שהייתי, רצתי כמו מטורפת אבל לא נתנו לי לגשת". 

רגעים מקפיאי דם עברו על עדי כשנסעה אחרי האמבולנס בו מנסים להשיב לחיים את בנה. "האמבולנס הגיע ונסעתי עם חבר אחריו. נסענו ובאיזשהו שלב בדרך האמבולנס נעצר. כל הזמן ראיתי שמתעסקים שם מאחורה איתו ולא עוזבים, אבל ניסיתי להיות אופטימית שאולי זה לטובה, אבל זה היה הסוף. כל הדרך עשיתי עסקאות עם אלוהים שאם הוא יחיה, אני אחזור בתשובה. אני חייבת לציין שמאז סיימתי את העסקאות איתו לגמרי. הגענו אל בי"ח ואמרו לי שאני יכולה לראות אותו. ביקשתי שיביאו את רוני כי לא יכולתי לנהוג הביתה ככה. רוני היה אאוט לגמרי, הוא הרי היה חולה. אמרתי לו שאיבדנו את יריב ואז ישב איתנו רופא ועו"ס והוא שואל אותם 'מה, הוא ממש מת? אין מה לעשות?' וזה אדם אינטליגנטי! הוא ממש לא קלט. אי אפשר לקלוט ואני לא יכולה גם היום. הרבה דברים מזכירים לי אותו: שיר, ילד שמזכיר אותו וגם חברים שלו שבאו הרבה אחרי".

מה לגבי החבר שנהג במכונית?

"הוא יצא ללא פגע. הוא רצה לבוא לבקר, אבל אני לא רציתי. היה לי מאוד קשה לראות אותו, ראיתי אותו פעם או פעמיים וממש פרצתי בבכי. אשתו למדה עם מירב והייתה להם פגישת מחזור לא מזמן ולמירב היה ממש קשה לראות אותה, זה עשה לה יומיים מאוד קשים אבל ממשיכים. אין לנו מה לעשות".

איזה ילד יריב היה?

"מקסים. הוא היה קודם כל בן אדם. גבוה, חתיך ויפה אבל תמיד עוזר ומתחשב. אני זוכרת שכשחזרנו מבי"ח אמרתי לרוני שבחייו לא הרגשנו אותו אך במותו נרגיש. אני תמיד דאגתי איך הוא יסתדר בחיים כי הוא היה פלמ"חניק כזה, הוא לא התאים לרוח התקופה: לא סיגריות או מותגים, ברים או מועדונים". צעדת יבנה אשתקד. צילום עמרם כהן

את אלי, בן זוגה הכירה לפני 20 שנה. אלמן, אב לשני ילדים וסב לנכדים. "אנחנו לא נשואים, אנחנו בני זוג. הוא מכיר את הסיפור שלי מקודם כי חברה הכירה לי אותו. עוד לפני שהכרנו הייתי מוכנה לצאת אבל כנראה שלא הייתי פתוחה לזה. מירב הייתה ילדה נבונה וריאלית שאמרה לי כל הזמן שעלי להכיר כדי שלא אשאר לבד. הם גם נוכחים בבית שלנו, בבית שהם גרו בו פעם, יש להם פינה ואני מדברת עליהם לא מעט, אלי חי עם זה בשלום".

לא קשה לך להישאר ביבנה?

"הכאב לא קהה. אני זוכרת את היום, את השעה, מה לבשתי ואיך רצתי עם טרנינג אדום החוצה, אני הכל זוכרת. אני חיה את זה כל יום מחדש. די אני לא רוצה להגיע לדמעות", היא נושמת בכבדות, "הכאב לא קהה אבל לומדים לחיות איתו, לפעמים אני מדברת עם עצמי ואומרת איך אני בכלל חיה? מירב הייתה הקטליזאטור בשבילי להמשיך בחיים. לא הספקתי להתאבל על יריב ושלושה וחצי חודשים אח"כ מת רוני. אני כל הזמן חשבתי ומאז אני לא אומרת את זה, מה כבר יכול להיות יותר גרוע אחרי שמת לי הילד? ואז רוני נפטר באמצע טיול, יצא בבוקר ולא חזר. זה שוק, זו רעידת אדמה".

עוד שבוע תגייס עדי כוחות ותצעד לזכר בני משפחתה האהובים. "בשנים הראשונות אני ארגנתי את הצעדה לבד, גייסתי כספים וממש עשיתי הכל אבל עייפתי. ראש העיר גוב-ארי אמר לי שישמח לעשות את זה ושמחתי מאוד. החבר'ה במרכז הספורט רגישים ומקסימים ואני רוצה להודות לכולם על ההפקה הזאת שעושים לזכרם".

אם היית יכולה להגיד להם משהו מה היית אומרת?

"להגיד?", היא צוחקת, "הייתי רוצה שיחזרו, שיהיו איתנו, אבל זה לא ריאלי. אני ומירב הריאליות, תמיד היינו. שיראו את הנכדים ואת מירב, הם היו מתים עליהם. אני חושבת שהם פספסו המון אבל גם לא קל להיות בצד השני. יש לי את החיים שלפני ואת אלו שאחרי. אני יכולה לשבת בבית, לבכות עם התמונות ופתאום יצלצלו בדלת, אני אפתח וכאילו שסגרת מתג, אף אחד לא יראה ששתי דקות קודם בכיתי במשך שעות". רייטר בטקס חלוקת המגנים. צילום עמרם כהן

 

כל הפרטים על צעדת יבנה

צעדת יבנה מס' 27 תתקיים בתאריך 21 למרץ, יום שישי ותצא בשעה 09:00 מהאצטדיון המקומי (שד' דואני).

בדרך בת התשעה ק"מ, תעבור הצעדה בשדרות ירושלים, דרך סנהדרין ועוד. בשעה 11:45 יתקיים טקס בנקודת הסיום, בפארק הסנהדרין.

כדי להשתתף יש להירשם תחילה במשרדי המחלקה לספורט או ביום הצעדה, בעמדת הזינוק. דמי ההרשמה הינם 20 שקלים וכל רוכש כרטיס יקבל חולצה, מדליה ותעודה.

חשוב לציין כי במהלך הצעדה יחסמו לסירוגין הכבישים בהן תעבור.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו